בתור ילד שגדל בבריה"מ לשעבר, ביקרתי בקיץ 1993 בקייטנת "הסוכנות היהודית", במהלך אחד הטקסים בקייטנה התגלו לעיניי 6 סלעים הצבועים בצהוב אשר הוצבו על במה במקום בו התאספנו. שאלתי מישהו מה זה אמור להביע? לא יכול להישבע שהתשובה אז נשמעה לי מסעירה במיוחד, הרי בתור ילד בן 12 ששמע על השואה בפעם ראשונה, לא ניתן לאמוד או לתאר את היקפו של המספר, אך התמונה של הסלעים הצהובים עדין חקוקה בזכרני.
עברו כבר קרוב לשבועיים מאז שחזרתי ממסע 'עדים במדים' של מפקדי צה"ל על אדמת פולין ועדין מחפש לעצמי תירוצים למה לא להתחיל ולעלות על הכתב את מה שעבר עלי שם. נכון שמאז אותו מחזור בקייטנה זרמו הרבה מים בנהר וחלק מאותו מספר, הכל כך סמלי לכולנו, הפך לשמות, עדויות, ספרים, תמונות, הצגות וסרטים, אבל רק אחרי שהיית שם אתה חושב שאתה מבין אך עדין מנסה לעכל ש"לכל איש יש שם" ולכל שם יש סיפור, שיש הרבה יותר סיפורים שלא סופרו, שיש קברים שאף אחד כבר לא יבקר בהם, שיש קהילות שלמות שהושמדו כמעט ללא זכר. רק שם אתה מבין לעומק שאם לא נמשיך להעביר את המעט ששמענו קיימת סכנה ממשית שהסיפורים יהפכו מהגדה לאגדה ועם הזמן יתבלו וידהו עד שייעלמו ללא זכר.
יום הראשון - ורשה
בית הקברות היהודי אשר נוסד בעיר מ 1806 , שרד את המלחמה ולא נהרס בידי הנאצים. המקום די ריק ממבקרים, אך הסיפורים האילמים המסופרים בו נשמעים עד היום ברחבי העולם. ככל הנראה הגרמנים רצו להזכיר לדורות הבאים על עברו המפואר של העם העטור אח"מים שהם השמידו ולכן השאירו את המקום על תילו. בין הטמונים בו תמצאו את ממציא שפת אספרנטו הבינלאומית - אליעזר לודוויג זמנהוף, מחשובי הסופרים בשפה העברית - י"ל פרץ, ראש יודנראט של גטו ורשה - אדם צ'רניאקוב (ששם קץ לחייו כי לא הסכים לשתף פעולה עם הנאצים בעת פינוי היהודים למחנות השמדה), היסטוריון עם שם בינלאומי - פרופ' מאיר בלבן ועוד.
בבית עלמין קבורים אנשים שלא נשארו להם קרובים שיזכרו אותם ולכן חשוב לבקר שם על מנת לא להעלים אותם מעל בימת ההיסטוריה (כנסו לקישורים שבשמות ותעמיקו בקריאה אם בא לכם). לעתים לאנשים שיתמודדו עם המציאות בזמן המלחמה הייתה "בחירה חסרת בחירה", מסופר על ילדה (חנה אברוצקי) שקברה את סבתה לא בבית העלמין (כי לא יכלה להגיע עד לשם) אלא בהריסות בתים בסוף רחוב כלשהו (פרנצ'סקנסקה 22), כאשר חזרה אחרי המלחמה למקום גילתה בו מבנים שנבנו בהמשך לרחוב ובכך הנציחו את קברה של סבתה.
משם ממשיכים לשרידי גטו ורשה. כ- 300,000 תושבי הגטו הוצאו להורג במתקן השמדה "טרבלינקה", כ- 50,000 שנשארו בחיים ומרדו תחת הנהגתו של מרדכי אנילביץ' עד להשמדת הגטו ע"י הגרמנים.
במקום שרידי חומת הגטו שנשארו מאותה תקופה ונשמרו ע"י הפולנים המקומיים.
אנדרטת אומשלג פלטץ הממוקמת במרחק נסיעה קצר משרידי חומת הגטו. זהו המקום ממנו נשלחו היהודים בהמוניהם ברכבות למתקן השמדה-"טרבלינקה". משם ממשיכים לאנדרטת רפופורט לזכר מרד גטו ורשה, הדרך עוברת ב"נתיב הגבורה" העטור ב 16 אנדרטות מאבני גרניט לזכרם של לוחמי מתחרות, סופרים, לוחמים או אנשי הרוח שחיו בפולין בתקופה בה הנאצים שלטו בה.
לא ניתן להתעלם מזוועות אשר עברו בני עמנו במקומות בהם ביקרנו בעיר, הצפיפות, הרעב והתנאים הבלתי אנושיים אשר חיו והתקיימו בהם בגטו. עם זאת המוח מסרב לתרגם הלכה למעשה את הנשמע היום בהדרכות, למרות ההסברים המפורטים על החיים בגטו ואופן ההתמודדות היום יומי עם הקשיים, קשה להבין לעומק את מה שאירע באותם השכונות. איך אנשים יכולים לחיות בתנאים כאלה?!
ללא שום צל של ספק, העדויות המסופרות הנם ממקור הראשון ומועברים אלינו כפי שקרו באמת, אך הזיכרון הכהה והגיון הבריא מתכחשים לקבל אותם כפי שהם וממיקומינו הבטוח והשליו שבו אנו נתונים כיום הפרטים נראים פחות ברורים וכואבים.
מעניין שיחסית למה שראינו או שמענו, ציפינו לראות דברים עוד יותר מזוויעים, מה שעוד יותר מחזק את קהות החושים שעליה אני מדבר, הרי אף אחד לא היה מוכן לאכול היום קליפות או שאריות אוכל שהוצאו מפח זבל, שלא נדבר על בישול חיות מתות, מעטים ילקקו את הקרקע בעת הפלת האוכל, הרוב יזרקו אותו מיד לפח.
אין היום דילמות בנושא שמירה על בגדים מכובסים מפני גנבה או יתרה מזאת חיפוש לאחר בגד אלטרנטיבי ללבישה בעת הכביסה. לשני ילדים החולקים את אותו חדר גם היום יש נושאי מריבה אך עדיין יש להם ילדות וזהות של ילדים ולא דרוש ומצופה מהם לטפל בהוריהם או לקחת על עצמם החלטות קשות של חיים או מוות על מנת להקל על הוריהם ובטח לא נדרש מהם להתחשב בעוד 15 איש שנמצאים באותו חדר אתם. למה, כל הדוגמאות האלו לא מספיק מזעזעות או מסעירות אותנו ואנחנו מעבירים אותם כאילו שזה בסדר וחפיף?! לעניות דעתי, לנו כבר קיימת פרספקטיבה שונה על עדותם של אותם המסכנים, אנו כבר יודעים שהולך להיות יותר גרוע, נקודת מבט שלנו שונה מאלה שעברו וחוו בגטו את מה שתיארתי לעיל כי להם לא היה מושג מה עוד מצפה להם בעתיד הקרוב.
יום השני - טיקוצ'ין
זו היא עיירה קטנה בה חיו יהודים כבר ממאה ה- 17.
בית כנסת שנמצא בעיירה נבנה ושימש גם כמבצר כבר מ -1642.
בית הכנסת הנטוש הנו חלק מובהק מסמלי השואה שעבר העם יהודי היות והוא משמש כיום רק כמוזיאון למבקרים ולא נשמעות בו תפילות שפעם היו חלק בלתי נפרד מחיי הקהילה. השירה הקולקטיבית שלנו ממלאת את החלל הריק ומעוררת רגשות של שייכות, המשכיות וגאווה. ההתעוררות של הקולות, תפילות ושירה מחיה מחדש את המקום וניתן בעת עצימת העיניים לדמיין בקלות את הקהילה שחיה פה לפני שנטבחה.
בכניסה ליער לופוחובה השיחים כאילו מנופפים אלינו לשלום בזרועותיהם הארוכות, המכוסות באלפי עלי-כפות ידיים, מעין מקבלות את פנינו. מעניין האם הם נופפו גם ליהודים בצעדת המוות האחרונה שלהם בניסיון להזהיר אותם ממה שהולך לקרות?
כ- 2400 תושבי טיקוצ'ין הובאו למוות ב- 3 בורות ירי שנחפרו ביער. בור מרכזי לאלה שהתייצבו בכיכר העיר לפי פקודת הנאצים ועוד 2 בורות נחפרו כ'השלמות' לאלה שניסו להסתתר מפניהם.
עדויות של אלה ששרדו את התופת ויצאו בחיים מצמררות וממחישות היטב את הטבח הנוראי. בגלל שאני נכד לנצר האחרון של משפחת מילר ובני משפחתנו מצאו את מותם במעמד דומה בבלרוס, עיירת צ'שניקי, קשה להישאר אדיש למקום שהמזכיר לי את השיטה והתוצאה הטרגית של המשפחתי הקרובה.
הדמעות זולגות מעצמן אך תחושת הניצחון עוטפת אותך כאשר אתה יודע שאתה ניצחת. בזכות הניצחון הקטן והאישי של סבי השושלת ממשיכה לגדול ולהתרבות והופכת לניצחון המצטבר של העם כולו.
מתקן השמדה 'טרבלינקה' - במקום אנדרטה מרשימה הכוללת 17,000 אבנים בגדלים שונים המסמלים את כמות הקהילות שהושמדו. לא נותר זכר מהמחנה הנוראי כי הגרמנים דאגו לכך שישארו פחות ראיות ליישום של ה'פתרון הסופי' והצליחו להשמיד את המחנה.
מסתבר שהכחשת השואה החלה במקום הזה עוד בטרם הסתיימה וגודל האסון התברר. עוד לפני המצאת המשרפות, הנאצים הקימו יחידות מיוחדות שכל ייעודם היה להשמיד גופות שנקברו. הגופות הוצאו מהקרקע ונשרפו בשיטת הגרילר כאשר הונחו לסירוגין גופות ועצים. כל האתר הוקם בידי הפולנים בצורת אנדרטה כבירה אחרי שעצרו את העיקרים המקומיים אשר כבר החלו לחרוש באדמה ולעבד אותה לטובת צרכים חקלאים.
סה"כ מדובר על כ-870,000 יהודים שהושמדו במתקן השמדה הזה. רק כ- 50 יהודים הצליחו לשרוד את המקום, לברוח ואז להעיד על שיטות להשמדת היהודים בהם השתמשו הנאצים.
תחושות מיום זה הן תחושות של ניצחון וגאווה. אנחנו בנים, נכדים, נינם הצאצאים של אותו דור שסומן להשמדה, דורכים על אדמת פולין כשליחי מדינת ישראל ובדמותם של מפקדי צבא הגנה לישראל שהוקם, בין היתר, על מנת שהשואה לא תחזור על עצמה.
מחשבה על היום שאחרי מכריחה אותי לחשוב על איך אפשר להנציח ולהמחיש פיזית את כמות האסטרונומית של היהודים שנספו ונטבחו למוות. קשה להבין למה הרוב לא מרדו, אך מנקודת המבט שלנו כיום, קל לחשוב שאפשר היה לעשות משהו אחר בנדון, אתה מנסה כל הזמן להעמיד את עצמך במקום האנשים האלו-ולא מצליח!
יום השלישי - מיידנק.
נסיעה ארוכה ללובלין מורשה והגעה למחנה מיידנק.
מחשבה הראשונה היא שלאור כך שרוב המקום נהרס ושוקם לאחר מכן בידי הפולנים (בשנות ה- 60) נותרו בו מעט שרידים אותנטיים, מכחישי השואה יכולים להרשות לעצמם לחגוג.
למרות שרוב המחנה שוחזר, המשרפה-קרמטוריום נשארה כפי שהייתה בימיים של המלחמה.
המחנה מוכר בעיקר בגלל התנאי הישרדות הקשים ואכזריות הקיצונית של המפקדים כלפי האסירים.
לא פחות מזעזעת העובדה שבסמוך לתנור הממוקם במבנה המשרפה, מפקד המשרפה הציב לעצמו סאונה עם אמבטיה אשר התחממה מהחום בעת שרפת הגופות.
לא כל כך ברורה לי העובדה למה דפוסי הפעולה של הנאצים היו שונים ממחנה למחנה, לעומת 'טרבלינקה' שנמצאת רחוק מעיני העוברים ושבים, מיידנק נמצא בקרבת העיר ועדיין נהרגו כאן אנשים בשיטות שונות.
סה"כ הושמדו במחנה כ- 78,000 יהודים. כ- 18,000 הוצאו להורג ביום אחד בנובמבר 1943 באקציה שמכונה "חג הקציר" ונקברו בבורות ירי.
אחרי מעמד המשלחת ממתינה לנו הפתעה מרגשת וחמה מהבית (זהירות-ספויילר למי שטרם טס במסגרת 'עדים במדים'). אחרי שהעצבים נמתחו כמיתרים בכינור לפני הופעה, אחרי הטקס המעצים שבא להראות שאנחנו כאן למרות כל מה שקרה, אחרי הריקנות שאתה מרגיש בעקבות כל מה שראית ובעיקר שמעת, אחרי שאתה מבין שהיית כל כך קרוב לא להיות במקום הזה היום, המכתב מהבית בא כמשחת הרגעה לפצע פתוח ומזוהם. המכתב שמסמל המשכיות וממלא את החלל הריק שמתיר הביקור, המשפטים הכתובים ממלאים את הואקום במהירות, כבר אין אפשרות וצורך להתנגד לרגשות שמציפים אותך והדמעות זולגות מעצמן.
נסיעה קצרה לישיבת 'חכמי לובלין' שהוקמה ב 1930 (כיום משמשת בעיקר כמרכז הארחה) והדרכה קצרה מלמדת על כך שמקהילה מלומדת ומשגשגת שמנה ערב המלחמה כ- 40,000 לא נשאר כלום מלבד המבנה והשורות הכתובות בדפי ההיסטוריה.
יום הרביעי - קרקוב.
זהו יום יחסית רגוע נפשית ומנטלית וקל יותר מכל מה שעברנו עד כה.
מתחילים במעמד מרגש במיוחד של המשפחות השכולות המלוות אתנו במסע הזה.
הטקס מתקיים בבית עלמין בחלקה של לוחמים בריטים, שחלקם היו יהודים ולחמו ביחידות הנדסה ותמכו במאמץ הצבאי-לוגיסטית. כ- 40,000 לוחמים נשלחו מהארץ כדי להילחם בחזיתות השונות במלחמת העולם השנייה, מדובר על כ- 9% מהאוכלוסייה באותה התקופה.
במהלך המעמד המרגש ניתן לחוש את הכאב שחודר בך יחד עם הסיפורים של המשפחות השכולות, הרי הם אלה ששילמו את המחיר הכבד לטובת המשך הקיום של כולנו במדיה עצמאית.
משם ממשיכים לבית קברות העתיק של קרקוב, עד כדי כך עתיק שלא ניתן להבין על המצבות מה מועדי פטירה של הקבורים בו. מבית העלמין הולכים לבית הכנסת-טמפל יפה ועתיק (עדין פועל כבית הכנסת) ומשם ממשיכים לאזור בעיר בו היה ממוקם הגטו. בית מרקחת הפולני הממוקם בכיכר נשמר עד היום ומשמש כמוזיאון. בעליה של בית המרקחת סירב להתפנות ונשאר במקום ע"מ לספק תרופות לתושבי הגטו.
הגטו פורק ותושביו משם נשלחו למחנה ריכוז 'פלאשוב' (עליו מבוסס הסרט 'רשימת שינדלר').
יום החמישי - אושוויץ-בירקנאו.
'אושוויץ-בירקנאו' זהו בהחלט המקום הכי קשה בכל המסע.
אושוויץ 1 הוא מחנה די קטן אך חלק מהמקומות בו מצמררים בהחלט, למשל הביתן בו בוצעו ניסויים בבני אדם. בעת ההשמדה השיטתית, הרגו הגרמנים כ- 1,5 מיליון ילדים. תערוכה עם ציורי הילדים מזכירה את הבית, ליתר דיוק את ציוריהם של ילדי. ילדים שציירו את הציורים המוצגים כבר לא יגדלו אף פעם, לא יתחתנו או יבנו בתים. הבתים שלהם נשארו שוממים על גבי הציורים הקטנים והילדותיים כל כך...
המחנה לא שימש לרוב כמתקן השמדה אלא בעיקר כמחנה ריכוז ועבודה, אך עדיין קיימת בו משרפה בסמוך לתא גז. המקום לא ניראה, בעיני הגרמנים, יעיל במיוחד להשמדה המונית היות וניתן להמית בתא הגז הרבה יותר מאשר ניתן לשרוף ולכן הם מחליטים על הקמת 'בירקנאו'.
בביתן מס' 27 נמצא 'ספר השמות', בו ניתן למצוא לפי סדר אלפבית את כל אלא שנספו, נטבחו והוצאו להורג ע"י הגרמנים במהלך המלחמה. אני מוצא שם של סבא רבה שלי.
מצמררת העובדה באיזה קלות מתייחסים הגרמנים לחיי וכבוד האדם. הכבוד נרמס כאן באופן שוטף ומכוון וזה חלק מהנורמה. החיים לא שווים כקליפת השום והאנשים ובעיקר היהודים לא נתפסים כבעלי דעה ודמם מותר.
במחנה 'בירקנאו' מתברר גודל האסון האמיתי.
מסתבר ששואה זה לא רק רצח העם במובן הפיזי של המילה, זה גם רצח אופי, זה מחיקת פרטיות והריסת אישיות מוחלטת וזה רק בעזרת שלילת צרכים בסיסיים שיש לכולנו.
הצפיפות, הרעב, הצמא, תנאי ההיגיינה הירודים, המחלות, הזיהומים והעבודה הקשה מותחת את גבולות היכולות של הבני אנוש עד הקצה. בתנאים כאלה אדם מתעסק רק בדבר אחד כל היום - לשרוד בכל מחיר!בזכות הסבריה הכל כך מדויקים, ממחישים ומפורטים של מדריכת המסע ניתן לדמיין בקלות את התנאים ומצבי הקיצון בהם היו נתונים בני עמינו. אביגדור נוימן (בן 88)- עד המשלחת, משלים בפנינו את הפרק השלישי והאחרון שלו בעדתו על המקום. כ-200 איש שותים בדממה מוחלטת כל מילה שיוצאת מפיו בכמיהה.
הפינל'ה ידוע, הוא שורד את המקום ונוקם את נקמתו הקטנה ע"י הקמת משפחה בישראל, אך במחיר כבד מאוד. הוא הניצול היחיד בין 7 אחים ואחיות.
בתום המעמד המשלחתי במחנה, ממתינה לכולנו ובעיקר לאביגדור הפתעה מרגשת במיוחד. בתור נער בן 13 הוא לא זכה לחגוג את הבר מצווה שלו כי בדיוק היה בתקופה ההיא במחנה בירקנאו ובזכות מפקד המשלחת הוזמנו יחד עם חתן הבר מצווה לחגיגה המשמחת. קשה לתאר במילים מה עובר על רוב חברי המשלחת בעת קריאת ספר התורה בדיוק באותו מקום בו הסתיימה המסילה הארורה. השמחה גולשת ומציפה את כל המרחב בשירה, ריקוד וברכות לחתן המצווה. עם ישראל חי! (קישור לכתבה מלאה ב-YNET כאן, ניתן גם לצפות בקטע ראיון עם אביגדור בתוכנית בוקר של אברי גלעד בערוץ 13 כאן).
התוצאה עצובה ומוכרת היטב לכולנו, אך צריך לשאוף להנצחת השואה, חשיפת השמות שטרם התגלו ולהמשיך לספר את הסיפור כדי שלא ישקוט היות ולצערי עוד מעט לא יישאר מי שימשיך להעיד ממקור ראשון על אותם האירועים. ביקור במקומות אלא וחשיפה לעדויות הופכת אותנו אוטומטית לדור שחייב להמשיך ולהעיד, חייב להזכיר לדורות הבאים את גודל האסון ע"מ שהדבר לא יישנה לעולם.
לנו ניתנת הזכות להיות גם ה'עדים במדים' וגם המיישמים ומוציאים לפועל של כל אלו שציוו לנו במותם על המשך החיים במדינה היהודית.
קצת לוגיסטיקה:
זה המלונות בהם שהינו במהלך הביקור:
מלון בורשה - כאן
מלון בקרקוב - כאן
תקשורת - ניתן לרכוש סים מקומי, אך צריך לראות שמקום הרכישה יכול גם להפעיל אותו (בצמוד להצגת דרכון). ניתן להזמין גם דרים-סים אוניברסלי הביתה לפני הטיסה - כאן.
התעכבה לכם הטיסה? פספסתם טיסת המשך? תכניסו את פרטי הטיסה כאן ובסבירות גבוהה תקבלו החזר כספי.